כף
טית בטבת
כל
שנה ושנה
נפתחת
"דקר"
בתחתית
המצולה
וצפים
מהתהום
ובוקעים
מהים
הצוללנים
כולם
השישים
ותשעה
הבנים
במדים
הלבנים.
ובלא
משוט וסירה
הם
שטים על גלים
כקצף
לבן
כרוח
קליל
ביעף
הם
באים,
מגיעים
וחגים
מעל
הבירה
ועולים
ויורדים
להרצל
ההר
וחודרים
ללא פתח
וללא
כל שאון
בקירות
הבטון
ונכנסים
בשורה
למרתף
לזכרם
ומסתדרים
במסדר
בתוך
שקט קפוא
ושותקים…
ודוממים
הם רואים
את
כל יקיריהם
בכאבם
הנורא
מסביב
במערה
ומבוכה
בפניהם
כבקשה-של-סליחה
על
הצער
על
הכאב
ועל
הפרידה
בלא
קץ.
ואז
–
לפתע
פתאום
מושיטים
הבנים
ידיהם
לפניהם
ארוכות-ארוכות
עם
שרירים
כהרים
איתנים-איתנים
ומרימים
ככדור
ענק
ועגול
כבדולח
כחול
כבדולח
שקוף
על
כפות הפלדה,
על
ראשם הזקוף-
את
הים הגדול,
את
הים העברי
ומגישים
אותו
שי
לעם
ישראל.
המחבר הוא אביו של רופא ה"דקר"
ד"ר שב"י מאור ז"ל