ליוסי   
גב' פרידמן

 

 

למלחי הלבן, הנשקף לי מים

ואלי מביטות עיניים תכולות,

ומגור בהן נשקף

מה יראה שם ילדי.

אצל אם דובבות השפתיים,

מלב אם יגעה ואוהבת.

מה צעיר הוא ילדי,

כה תמים ויפה.

ונוגה, כה נוגה חיוכי לי.

הוא אהב המצולה והמיית הגלים.

למולדת מלא חובתו שם.

מה נאה הוא היה במדים לבנים.

מה עליז וחזק ואמיץ.

ועתה רק נוקב מבטו אל לב אם.

הנחרץ גורלו של ילדי שם?

וכורעת אני וזולגות הדמעות,

וידי לא תדע להושיע.

וקודרים השחקים ורוחות מנשבות,

ונופים דוממים נפרשים פה.

ופג כבר אוני ויבשו הדמעות,

אלוהים כמה מר לי, כה מר.

 

מה קשה זאת לשאת.

לראות ולשקוט

מה מציק הכאב

החודר אל תוך לב.

איך זועף וקוצף

ומלבין ומכחיל

הים הגדול האכזר,

איך פער הוא את פיו

ונהם כארי,

איך בלע אל תוכו

את ילדי.

וצופן לו הים

את סודו כמטמון.

ולעד לא תגל עוד נפשי

ואייך, ילדי?

כה הרחק במצולה!

נפשך נלקחה טרם עת

ולוחשות הרוחות

וגוברות חששות

כי ילדי לעולם לא ישוב.

 

נכתב לזכרו של יוסף שליו (פרידמן) איש צוות ה"דקר" ע"י אימו.

מתוך ספר ההנצחה "דקר"