במצולות הכאב
דוד
בורנשטיין
במצולות הכאב ואין-סוף חרדות,
במשברי הלב שם תקוות נפרדות
לאלפי אכזבות.
מוחה הדמעה ואין חוף שיספג…
השמיים – עופרת,
הרוח – סוערת
והים בגליו מכה הוא על חטא…
ובזעם פורץ זעקנו ברטט:
הסער הנורא הלעד
לא ידום?
ואין תשובה. רק רוח תהום
וברקי רעמים
רועמים…
ה"מדוע" כחתף גדל
וה"למה" שואה,
כברק המהל
כאש הבוערת
בשמי העופרת.
אנחנו עומדים בדמע שותת
והים בגליו מכה הוא על חטא.
שם, בצלמות, בנבכי ים אכזר
ראינו, לפתע, את החיוך המוכר.
ידענו: שלך הוא!
ואתה הן אתנו
ואנחנו – אתך.
רסיסי זכרונות,
שובל, תהיה.
מקצת נחמה בים של אין סוף:
לא בתהומות ואופן נשיה –
כי עמנו אתה כאן ניצב על החוף! - -
נכתב לזכרו של משה
הראל (אנגל) ז"ל איש צוות ה"דקר"
הכותב
הוא בן מחזור של משה. מתוך ספר ההנצחה "דקר"